במסגרת הלימודים שהתחלתי השנה (תואר שני בטיפול בביבליותרפיה) אני לומדת הרבה פסיכולוגיה וכמובן שמדברים הרבה מאד על אמהוּת ואיך אנחנו כאימהות משפיעות על הילדים שלנו השפעה מעצבת לכל החיים.

כמובן שאפשר לכתוב על הנושא הזה ספרים ארוכים . . אבל אני רוצה לשתף בחוויה שהיתה לי בפגישת עיבוד לידה עם ענבר (שם בדוי) יולדת שליוויתי לאחרונה

השבוע נפגשתי עם ענבר לפגישת עיבוד לידה. ענבר ילדה לפני חודש את בנה החמישי.

אני הייתי הדולה שלה בלידה הזו וגם בלידות קודמות שלה. יש לנו הכרות ארוכה ועמוקה. לפגישה ענבר הביאה את התינוק שלה והוא היה על הידיים שלה או לידה על הספה לאורך הפגישה שארכה כשעה. בפגישה עסקנו בתקופה של אחרי הלידה, בשינויים שחלו בסביבה של ענבר- החל בשינויים גופניים דרך שינויים נפשיים, שינויים בסדר היום, אצל שאר הילדים והבית. ענבר כתבה כמה משפטים על שינויים אלו ובחרה מתוכם משפט מסכם- יש עוד מישהו להתחשב בו. לאורך כל המפגש ניתן היה לראות כיצד תשומת הלב של האם כפולה. היא מצד אחד היתה מטופלת- הגיעה כדי לעבד את חווית הלידה, וככזו היתה קשובה לשאלות ולהצעות שלי לעבודה, קשובה לקולות הפנימיים שלה ולרגשות שלה. במקביל היא היתה האם ה"מֵיכל"- עוטפת את התינוק בתשומת לב, קשובה לכל תנועה, ציוץ וצורך שלו. היא הניקה אותו מספר פעמים, עיסתה את בטנו שכאבה, הרימה אותו לתנוחת גיהוק. היא נענתה לצרכיו בצורה אינטואיטיבית וללא מאמץ. גם כשהיא דברה על כך שיש עוד מישהו להתחשב בו וספרה על הקושי שלה מול השינוי הזה היא סיפרה בעיקר על הקשי בשאר השדות בחיים – מול מטלות הבית, הזמן החופשי שלה לעצמה וכד'. הקושי לא היה להענות לצרכי התינוק אלא להעמיד לעצמה ציפיות תפקודיות חדשות.

ברגע מסוים ענבר הניחה את התינוק על הספה ביננו כשהוא על השמיכה ולא עטוף בה. התינוק התחיל להניע את ידיו ואת רגליו באוויר ואני אמרתי שהרבה פעמים כשאני רואה תינוקות (שהם לא שלי) בסיטואציה הזו אני מרגישה מעין צורך פנימי שלי לסייע, לעזור, להרים או לעטוף אותם. החוויה שלי היא של 'תינוק נטוש' ללא מֵיכל שמגביל את התנועה שלו.

כשאני נזכרת בעצמי עם התינוקות שלי מיד אחרי הלידה אני נזכרת שלא חוויתי את זה כך, אלא דווקא נהניתי לראות את העצמאות של התינוק והיתה שם גם איזו שמחה על כך שהתינוק כבר לא ברחם אלא יצא אל העולם. גם ענבר אמרה שהיא מאד אוהבת לראות תינוקות מגלים את התנועה מחוץ לרחם, זה מזכיר לה את התנועתיות שלו ברחם, ומחבר אותה לחוויה של ההריון שנגמר לא מזמן, לחוויה של התינוק שנע בתוכה. ודווקא עכשיו כשהוא כבר בחוץ, נפרד ממנה, היא מאד שמחה להיות איתו ברגעים האלו שהוא מגלה את התנועתיות השונה הזו שמחוץ לרחם.

כאשר התינוק נמצא ברחם – כל דבר שהוא עושה מיד נתקל בתגובה, מפני שהוא בתוך הרחם. אין דבר כזה להזיז את הרגל בלי לגעת בדופן הרחם, והתגובה הזו לתנועה שלו במובן מסוים מגדירה את התנועה עצמה ואת העצמי שלו. לאחר שהתינוק נולד, האמא צריכה להמשיך את החוויה הזו - החוויה של התינוק שיש תגובה לכל דבר שהוא עושה, ודרך תגובה זו התינוק לומד על עצמו ועל העולם שסביבו.

וזה בעצם מה שראיתי את ענבר עושה – מגיבה לכל פעילות או התרחשות של התינוק - כשהוא התחיל למצוץ את האצבעות שלו, בכה, הניע את ידיו ורגליו, כל דבר שהוא עשה קיבל איזשהו הד. ניתנה לו תשומת לב ושם. היתה שם תגובה מעשית או רגשית של האם. הרמה, חיבוק, הנקה, התפעלות, התרגשות וחיוך. התינוק לא נמצא לבד בחלל ריק אלא צמודה אליו האם שמושפעת ומגיבה לכל ניואנס בהתנהגות שלו.

מן הסתם ככל שהתינוק גדל הפעולות שלו והתגובות של האם משתנות ונעשות מורכבות יותר ויותר, ואיתן הלמידה של התינוק . באופן הזה האם ממשיכה להיות מין רחם צומח ומשתנה עבור התינוק שלה, וככל שהוא גדל היא ממשיכה להזין ולהצמיח אותו בעוד ועוד דרכים וצורות